איך פרשנות שגויה פוגעת לא רק בתחושות אלא גם בקריירה?

קרה לכם פעם שפעלתם בצורה מסוימת, ואז גיליתם שהבנתם את הסיטואציה לא נכון? זה לא נדיר.

בעבודה, כמו בחיים, אנחנו מפרשים התנהגויות של אחרים, מתרגמים אותן למחשבות – ופועלים בהתאם.

אבל כשהפרשנות מבוססת על הנחה לא נכונה, כל קו הפעולה שלנו עלול להתבסס על טעות. וזה, בין היתר, מה שעלול להרחיק אותנו ממה שבאמת רצינו להשיג.

אחת הדוגמאות הנפוצות שאני פוגשת נראית כך: מנהל שולח הודעת וואטסאפ קצרה. ההודעה הקצרה והתכליתית גורמת לעובד להרגיש שהמנהל כועס עליו.

בישיבה השבועית המנהל שקט יותר, והעובד מפרש את זה כאכזבה ממנו.

כשהעובד לא זומן לפגישה מסוימת, הוא כבר בטוח: הוא לא מוערך.

והנה הנקודה הקריטית: התחושות האלו אמיתיות, אבל הן נשענות על פרשנות – לא בהכרח על עובדות.

אנחנו לא מגיבים למה שקורה – אנחנו מגיבים למה שאנחנו מפרשים שקורה.

במילים אחרות: משהו קורה, אנחנו מפרשים אותו בצורה מסוימת, הפרשנות שלנו יוצרת רגש, והרגש יוצר תגובה. אם הפרשנות מדויקת – נהדר. אבל אם היא שגויה? אנחנו פועלים על בסיס מידע לא נכון.

כל אחד מאיתנו מסתובב עם הסיפור שלו. עם האילוצים, עם השיקולים, עם הלחצים.

וכשאנחנו מניחים הנחות על הכוונות של הצד השני, בלי לשאול, ומסיקים מסקנות - הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא לא תמיד מדויק, ולפעמים גם די רחוק מהמציאות.

העניין הוא שהסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו, גורם לנו להתנהג בצורה מסוימת. בסביבה מקצועית, זה לא רק עניין של תחושת אי נעימות. זה משפיע על הדרך שבה אנחנו מתנהלים בפועל – מול קולגות, מול מנהלים, מול עצמנו. עובדת שמרגישה לא מוערכת תיזום פחות. עובד שחושב שהבוס שלו מאוכזב ממנו יימנע משיח פתוח. לא כי מישהו אמר להם משהו מפורש – אלא כי הם פירשו את המציאות כך, ופעלו בהתאם.

תקשורת כתובה: כלי ייעול או מקור להחמרה?

בתוך זה נכנסת גם התקשורת הכתובה – ובעיקר זו שמתבצעת בוואטסאפ או בצ’אט ארגוני. המטרה היא אמנם לייעל תהליכים ולחסוך זמן, אבל בפועל, זה כר פורה לפרשנויות שגויות. כשאין טון דיבור, שפת גוף, הבעה – כל מילה מקבלת משקל כבד יותר, הודעה קצרה יכולה להיתפס כקרה, וסימן קריאה עלול להישמע כמו צעקה.

הבעיה היא לא בכלי עצמו – אלא בהקשר שנשמט. וכשההקשר חסר, המוח שלנו משלים אותו לבד.

רק שבמקרים רבים – הוא משלים את החסר דרך הפילטרים האישיים שלנו: חוסר ביטחון, חוויות קודמות, דברים שאנחנו סוחבים איתנו.

סיפור בראש = קו פעולה בשטח

חשוב להבין: הסיפור שאנחנו בונים לעצמנו בראש לא נשאר בגדר מחשבה. הוא מכתיב את קו הפעולה. וכשקו הפעולה נשען על פרשנות לא מדויקת – גם הוא עלול להיות שגוי, ואפילו לא מותאם לסיטואציה ולא נכון מול האנשים המעורבים. ולא פעם, התנהלות כזאת עלולה לפגוע לנו באמון, בקשרים, וגם ביכולת להתקדם.

הפער הזה – בין הפרשנות לבין המציאות – עלול להפוך בקלות למלכודת מקצועית. הוא מרחיק אותנו משיח פתוח, מצמצם את מרחב הפעולה, וגורם לנו להגיב לסיטואציה שלא באמת התרחשה. וזה, בטווח הארוך, עשוי ממש להכשיל את הדרך שלנו קדימה בארגון.

אז מה עושים?

קודם כל לא להניח הנחות. עדיף פשוט לשאול. אם משהו לא ברור – לבקש הבהרה. אם משהו מרגיש לא נעים – לשקף את התחושה ולראות אם יש בה אמת. אם נראה שמישהו התרחק – לפנות ולבדוק.

גם אם התשובה לא תהיה נעימה - לפחות היא תהיה מחוברת למציאות, ואם תתייחסו אליה נכון היא תוכל לעזור לכם להשתפר.

ולפעמים, באמת אין אפשרות לשאול. לא תמיד יש מרחב, לא תמיד יש פתיחות, לפעמים פשוט אין את המקום. אבל גם אז, חשוב לעצור ולזכור: הרגש שלי אמיתי, אבל ייתכן שהוא נובע ממשהו שלא קרה בפועל. האם אני בטוח בפרשנות שלי? האם יש דרך נוספת לראות את הסיטואציה?

לסיכום

כולנו מסתובבים עם תסריטים פנימיים. זו נטייה טבעית ואנושית. אבל היא גם ניתנת לניהול.

חשוב לזכור שהרגשות שלנו מבוססים על הפרשנות שלנו את הסיטואציה, ולכן עדיף לא להניח הנחות, ולברר את העובדות לפני שמגיבים.

ההבנה הזאת היא כלי מקצועי. כזה שיכול לשמור על מערכות יחסים, למנוע משברים מיותרים, ולא פחות חשוב – לעזור לנו להתקדם.